פסק-דין בתיק ת"א 76872/04

1.         התובעים הגישו תובענה לאישור עיקול זמני נגד הנתבעת. על-פי הנטען בכתב התביעה, הגישו התובעים תובענה כספית נגד לקוחם לשעבר (ת"א 71228/04). בגדרי תובענה זו עתרו התובעים להטלת עקול זמני על כספים (בסך כ-84,000 ש"ח) המגיעים ללקוחם לשעבר (מר קומבז) מן הנתבעת (המחזיקה בבקשה לעיקול זמני). צו העיקול הזמני הומצא לנתבעת ביום 24.11.04, אך היא לא השיבה לו. מכאן התובענה לאשר את העיקול הזמני.

2.         הנתבעת העלתה בכתב הגנתה שתי טענות. האחת - טענת סף דיונית שעניינה אי המצאתו כדין של צו העיקול למדינה. זאת מן הטעם שההמצאה בוצעה לפרקליטות המחוז, בה בשעה שלפי תקנה 383 א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, יש להמציא את הצו לחשב המשרד הנוגע בדבר. מכאן שאין לראות בנתבעת כמי שלא השיבה לצו העיקול הזמני;

השנייה- טענה לגוף העניין. מר קומבז אינו זכאי לקבל כספים כלשהם מן הנתבעת. לכל היותר, ניתן לומר שהוא יקבל בעתיד מתנה מן הנתבעת, אך אין מדובר בזכות משפטית לקבלתה. על כן, באין חוב מצד הנתבעת למר קומבז, שוב לא ניתן לאשר העיקול הזמני כמבוקש.

3.         בישיבה שקוימה בפניי, נחקר התובע 2 על התצהיר אשר תמך בבקשת התובעים להטלת עיקול זמני בבש"א (ת"א) 187772/04.

            העובדות המסתברות מן התצהיר והחקירה הן כדלקמן:

(א)       התובעים ייצגו את החייב במסגרת תובענה נגד הנתבעת, בה עתר החייב לתשלום פיצויים בגין היותו סייען כוחות הביטחון (ת"א (חי') 6108/98). על פי הסכם שכ"ט שבין התובעים לבין החייב, מיום 23.4.01, זכאים התובעים לקבל מן החייב 20% מכל תשלום או הטבה מכל סוג שהוא שייפסקו, לסכום זה יתווספו מע"מ והוצאות.

(ב)       עובר לישיבת ההוכחות בת"א 6108/98 הנ"ל, הגיעו הצדדים להסדר המשתקף בפרוטוקול ישיבת 13.5.04 בתיק האמור. לפי הסדר זה, אושר לחייב במסגרת הטיפול השיקומי בו, פתרון דיור. הסכום שאושר הוא 360,000 ש"ח. אלא שהתובענה תישאר תלויה ועומדת וכאשר יתבצע פתרון הדיור - יינתן פסק דין הדוחה את התובענה. התובעים דנן ביקשו כי התשלום, יבוצע באמצעותם.

(ג)        הנתבעת הודיע כי היא אינה נכונה להעביר את הכספים באמצעות ב"כ התובעים, והיא תעבירם ישירות למוכר הדירה שתירכש עבור החייב.

(ד)       החייב לא הסדיר את נושא תשלום שכר טרחת באי-כוחו, הם התובעים, למרות שנתבקש לעשות כן ע"י ביהמ"ש שדן בתובענתו.

(ה)       ביום 10.10.04 פיטר החייב את התובעים מן הייצוג, ואף בימ"ש השלום בחיפה שחרר אותם מן התפקיד.

(ו)        החייב לא שילם את המגיע ממנו לתובעים. מכאן תובענתם בת"א 71228/04 ומכאן העיקול הזמני שנתבקש.

4.         השאלות הצריכות הכרעה בפרשתנו הן שתיים:

ראשית- האם מדובר בזכות (שניתן לעקלה) או שמא בציפייה או תקווה גרידא (שלא ניתן לעקלן).

            שנית - ככל שמדובר בזכות - האם קיימים שיקולים המצדיקים שלילת האפשרות לעקלה.

            לא נעלמה הימני טענת הסף הדיונית לפיה באין המצאה כדין של הצו העיקול הזמני אל חשב המשרד הממשלתי הנוגע בדבר - שוב לא ניתן לראות בנתבעת כמי שלא השיבה לצו העיקול וממילא לא היה מקום לנקוט כלפיה בהליך דנן. החלטתי שלא יהא זה הראוי להשתית את פסק הדין על טענה דיונית טהורה זו; נסיבות העניין מלמדות על כך שחרף ההמצאה שלא כדין, השיבה הנתבעת לגוף טענות התובעים ולא נתקפחה כל זכות מזכויותיה. יתר על כן. אפילו הייתה נעשית ההמצאה כדין, לחשב המשרד הנוגע בדבר - אני מרשה לעצמי להניח, במידת הסתברות גבוהה ביותר, שהנתבעת לא הייתה מודה  בכך שהיא מחזיקה זכויות או נכסים של מר קומבז. היינו: היא הייתה מתנגדת לעיקול הזמני בין אם מטעם זה ובין אם מטעמים אחרים. במצב הדברים האמור, היו התובעים מגישים את תובענתם דנן (אף אם עילתה לא הייתה נעוצה בהעדר תגובת הנתבעת לצו העיקול). אמור מעתה: לא טעם דיוני הוא שיושיע את הנתבעת.

5.         הפלוגתא הראשונה היא בשאלה האם בפנינו זכות (המגיעה למר קומבז מן המדינה הנתבעת), או שמא בציפייה או בתקווה לקבלת זכות קא עסקינן.

            תקנה 374 (ב) מורה כי בית המשפט או הרשם רשאי ליתן צו עיקול זמני "על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק..." (ההדגשה שלי מ' י'). מהם אפוא אותם "נכסים" בני עיקול זמני? הגדרת "נכסים" בתקנה 1 מורה כדלקמן:

"נכסים - לרבות כל חוב, בין אם הגיע מועד פרעונו ובין אם לאו, וכל זכות, בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו"

            ההלכה הפסוקה מורה כי ציפייה או תקווה לקבלת נכסים, לאו בת-עיקול היא, אלא אם כן עילתה כבר נתגבשה. ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7 תשנ"ה) 582; בר"ע 232/75 אטבה נ' רצבי , פ"ד ל (1) 477; רע"א 134/88 לוי נ' כקשור , פ"ד מב (4) 198; רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פ"ד נג (1) 773; ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ , פ"ד נז (3) 577 (יודגש כי בפרשה זו אמר המשנה לנשיא ש' לוין (בעמ' 584) כי האבחנה בין ציפייה לבין נכס, מעוררת קשיים ניכרים וראויה היא לבחינה חוזרת. ברם, בפרשתנו אין צורך בבחינה כאמור).